08-623-0333

מסע קסום לשבטי הדרום באתיופיה

מאת: עודד אביעד – מדריך טיולים באפריקה

עודד אביעד, מדריך טיולים מוסמך באפריקה וחובב טבע מילדות, חושף בפנינו טפח מהאהבה הגדולה שלו לאתיופיה, וסוחף אותנו הפעם יחד איתו אל מחוזות הדרום המופלאים, אל מרחבים אינסופיים של ערבות מדבריות, אגמים שורצי תנינים, שבטים המקיימים אורח חיים עתיק וטקסים מרתקים שכמעט נעלמו מהעולם. קריאה מהנה!

בחלקה הראשון של הכתבה סיפרתי מעט על החוויה שבטיול לצפון אתיופיה. על ההיסטוריה המרתקת של המקום, על מאבקי שליטה בין ממלכות עתיקות, נופים עוצרי נשימה ותרבות עתיקה. אכן אזור הצפון מזמן למטיילים מפגש ייחודי עם מגוון רחב של נופים, תרבות והיסטוריה עשירה. אולם בכל הנוגע לתרבויות שבטיות מגוונות שכמעט נעלמו מעולמנו, מהווה דרום המדינה את שיאו של הטיול ומאפשר הצצה אל צורת חיים מיוחדת אשר שונה רק במעט מזו שבה חיו אבותינו הקדמונים.

לחזור אחורה בזמן

הגיאוגרפיה הייחודית המאפיינת את דרום אתיופיה היא זו שעיצבה את המרקם התרבותי הכל כך מיוחד שקיים כאן. קבוצות אתניות רבות שכל אחת שומרת בקנאות על מנהגיה, מסורות השבט, הטקסים השונים ודרך החיים הייחודית שעוברת כאן מדור לדור כבר במשך מאות שנים. דרום אתיופיה הינו מקום קשה למחייה, אזורי מדברי ברובו שמושפע מהשלכות השבר המזרח אפריקאי שעובר במרכז המדינה ומחלק אותה לשני חלקים נפרדים. אגני היקוות רחבים מנקזים את מי הגשמים מהרמות המרכזיות ומאפשרים זרימת נחלים אל אגמי הבקע המזרח אפריקאי, שם תנאי המחייה נוחים באופן יחסי. אולם ככל שמדרימים לכיוון המישורים הגדולים כמות המשקעים יורדת, ישנם פחות מקורות מים זמינים, האזור הופך צחיח יותר ותנאי המחייה מתאימים רק לשבטים שהצליחו להסתגל לתנאים קיצוניים אלה.

אבל מהיכן הגיעו לכאן השבטים השונים ומדוע בחרו להשתקע דווקא במקום בו תנאי המחייה כה קשים?

על מנת להבין את אופי השבטים החיים במקום ואת אורחות חייהם כדאי לחזור אחורה בזמן, לתקופה בה עדיין שלטו ביבשת השחורה חיות הטרף ולא האדם. בעבר הרחוק חיו רוב חבורות האדם ביבשת בקבוצות קטנות, ללא מגורי קבע והסתמכו בעיקר על ליקוט וציד. צורת חיים זו של ציידים-לקטים מבוססת על איסוף מזון מצמחי בר, ועל ציד של בעלי חיים. חברה שכזו לא עסקה בחקלאות או בגידול בעלי חיים מבויתים. בבסיס צורת מחייה זו עומד עקרון המיידיות לפיו מה שנאסף או מה שניצוד נצרך באותו הרגע ובאופן מיידי. אין אגירת מזון, אין ליקוט לצורך עתידי ואין בשר ציד שנשמר לשעת משבר. מכלול החיים כולו מתנהל לפי עיקרון המיידיות. בחברה שכזו חלוקת העבודה התחלקה לרוב בצורה מגדרית שבה הנשים עסקו בליקוט של שורשים למיניהם, פירות, ירקות ועשבי מאכל. הגברים עסקו לרוב בציד בעלי חיים, ונעדרו לעתים תקופות ארוכות מביתם. לרוב חיו חבורות ציידים-לקטים בקבוצות חברתיות קטנות ומבודדות יחסית, המונות לא יותר מכמה עשרות בני אדם שנדדו בין אזורי מחייה בחיפוש אחר מקורות מזון. רק לעיתים רחוקות הם התמקמו לזמן רב באותו מקום במידה והיה שפע מזון. תנועתם הוכתבה לרוב על פי מחזור עונות השנה, מחזור נדידת בעלי החיים ומחזור הגידול של הצמחים.

עם הזמן החלו חלק מהקבוצות להתאגד לקבוצות שבטיות גדולות וליצור קשרים נרחבים יותר של מסחר הדדי וחיי חברה משותפים. קבוצות אלה אימצו צורת חיים חדשה המתבססת על גידולים חקלאיים ורעיית בקר. ההתמחות בצורת החיים החדשה התפתחה בתהליך ארוך ואיטי בהתאם לתנאים האקלימיים והגיאוגרפיים אשר שררו במקום הימצאם של השבטים השונים. במקומות בהם הקרקע דלה, מזג האוויר יבש ויש מחסור במשקעים התפתחו חברות שאורחות חייהם נשענות בעיקר על עדרי בקר עליו מתבסס הקיום השבטי. אולם באזורים הגשומים, בהם הקרקע פורייה ותנאי האקלים משווניים התפתחו בעיקר חברות המתמחות בגידולים חקלאיים.

התפתחות החקלאות השבטית

בתקופה שלפני 5000 שנה לערך, היה אזור הסהרה של ימינו ירוק ופורה, זרמו בו נחלים ומאגרי מים שאפשרו תנאי מחייה נוחים לשבטים החקלאיים שגרו במקום. בעקבות שינויי אקלים שגרמו להתייבשות אזור הסהרה הדרומי והתפשטות שטחי הסוואנות החלו חברות חקלאיות לחפש מקום שיאפשר תנאי מחייה נוחים יותר. חברות אלה עסקו בחקלאות עוד במקום מושבם המקורי והגיעו ברובן מצפון וממערב היבשת אל מזרח אפריקה כדי להתיישב באזורים החדשים והפוריים מבחינה חקלאית. חלקן בחרו להתיישב בגבעות הירוקות שלמורדות הרמה האתיופית המרכזית, וחלקן בחרו להתיישב לחופי האגמים ולאורך הנהרות הזורמים אל הבקע המזרח אפריקאי. במקום מושבם החדש הם החלו לגדל גידולים חקלאיים מגוונים כמו דגנים שונים, קסאווה, תירס, בננות, וירקות שורש.

 

עם הזמן התפתחה במקום תרבות משגשגת של יושבי קבע חקלאיים, אשר למדו לבסס את הכישורים החקלאיים שלהם על פי היתרונות של מקום מושבם. כך היה לפני אלפי שנים וכך גם היום. כל שבט על פי שיטות העבודה שנשמרו ועברו במשך דורות רבים מאב לבן. חלק מהשבטים משתמשים בשיטות השקיה ע"י הצפת השטחים החקלאיים מתוך מי הנהרות. שבטים אחרים החיים באזורים גשומים בנו על מורדות ההרים טרסות רבות כך שיוכלו להפנות את מי הגשמים אל החלקות המסותתות על פי כמות המים הנדרשת לכל גידול. קבוצות אחרות מגדלות מטעי עצים ודגנים שונים, ושבטים אחרים העדיפו לבסס את עיקר מחייתם דווקא על חקלאות ימית ופיתוח כישורי דייג תוך שימוש בסירות קאנו באגמים ובנהרות. כל זאת בהתאם למקום המחייה של כל שבט.

המרוץ לנהר

בתחילת המאה ה 12 הגיעו גלי הגירה של שבטי רועים מצפון היבשת ומקרן אפריקה, בחיפוש אחר אדמה פורייה וכרי מרעה חדשים. שבטים אלה התיישבו באזור האגמים הגדולים של הבקע המזרח אפריקאי. חלק גדול מהם היגרו ונדדו מעמק הנילוס אל מיקומם הנוכחי, בדרום אתיופיה, קניה וצפון טנזניה בסביבות שנת 1500 לספירה. בהשפעת גלי הגירה אלה התאגדו קבוצות בעלות אופי דומה לכדי שבטים מלוכדים וחזקים שהשתלטו על טריטוריות חדשות. בקבוצות אלה התקיימה לרוב מערכת שלטון רוחבית בה לכל שכבת גיל תפקיד משלה במסגרת ההיררכיה השבטית. הזקנים היו המנהיגים ומקבלי ההחלטות בשבט, הצעירים היו הלוחמים והכוח העובד האחראי על ההגנה, הבניה וההתרחבות של השבט.

 

חברות הרועים היו בדרך כלל חברות לוחמניות יותר מאלו החקלאיות. הרועים אופיינו באורח חיים נוודי, תוך פיתוח שיטות לחימה להגנה על העדרים, ובשל כך היה להם יתרון על עובדי האדמה. כמו החקלאים, גם הרועים הראשונים חיפשו מקורות מים ואדמות פוריות עבור רעיית העדרים, וחשוב מכך חיפשו מקום נקי מזבובי הצצה אשר פגעו קשות בראשי הבקר. כך החל המרוץ לנהר, לפיו הקבוצות החזקות מיהרו להגיע ולהתיישב במקומות קרובים לנהרות הגדולים שם האדמה יותר פורייה, העשב מזין ורענן וקיימת אספקה סדירה של מים לבני השבט ולבקר. הקבוצות האתניות החלשות יותר שהתגוררו עוד לפניהם במקומות אלה, נדחקו החוצה ונאלצו לעזוב את מקומם בשל השתלטות שבטי הרועים החזקים על האזור.

עד מהרה מצאו את עצמם השבטים שנדחקו החוצה מתמודדים עם תנאי מחיה קשים,

אדמות צחיחות ומחסור במזון שאילצו אותם לסגל אורך חיים ייחודי, המפיק את המקסימום מסביבת מחייתם באופן שאינו מוכר בעולם המערבי.

 

חיץ גאוגרפי באזור האומו

באזור הדרום נשמר חיץ של בידוד גיאוגרפי שמנע מהקדמה להגיע למקום. השבר הסורי אפריקאי, שרשרת הרי המאגו (Mago), שטחי המדבר מסביב לימת טורקנה, ועורקי הנהרות הזורמים במקום יצרו אזור שבו אורח החיים כמעט ולא השתנה במשך מאות שנים. נהר האומו  הזורם לאורך 760 ק"מ, הוא אחד הנהרות הגדולים בדרום אתיופיה. תחילתו ברמת אתיופיה, בגובה של יותר מ-2,000 מ' וסופו באגם טורקנה בדרום המדינה, סמוך לגבול עם קניה.

הנהר משמש כמקור מחייה לשבטים החיים לאורכו אשר מסתמכים על מימיו לחקלאות, להשקיית הבקר ולקיום בני השבט. העושר התרבותי יחד עם העובדה שבאזור התגלו שרידים מוקדמים של אדם קדמון, הביאו להכרתו של עמק האומו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

מטיילים רבים מתארים את חווית הטיול בדרום אתיופיה כחזרה בזמן. חזרה לתקופה אחרת, שלווה וקדומה המאופיינת בפשטות רבה. תקופה שבה האדם היה קרוב הרבה יותר לאדמה. במובנים רבים מהווה האומו מעין שער לשבטי הדרום, מקום בו ניתן לחוות בצורה מוחשית את צורת החיים השבטית. השבטים במקום שומרים על אורך חיים ייחודי המובדל בין שבט אחד למשנהו. כל שבט מקפיד על הטקסים האופייניים רק לו, על הלבוש הייחודי, על עיטורי הגוף, סידור השיער, השירים והריקודים הטקסיים המבדלים כל קבוצה מרעותה. כאשר מתחילים את המסע מהשבטים החיים במורדות הרמה המרכזית, דרך אגמי הבקע ועד למישורים הצחיחים ניתן ממש לחוות את השינוי התרבותי באורחות החיים של השבטים. כל שבט לפי מנהגיו הייחודיים, כל שבט לפי אמונתו ומורשת אבותיו.

מכוון שאנשי השבטים הגיעו במקורם ממקומות שונים ביבשת, הם הביאו איתם לא רק את אורחות החיים והמנהגים האופייניים להם, אלה גם את המבנה השבטי המיוחד, את התרבות השונה והשפה הייחודית. כמספר השבטים הרב כך מספר השפות והניבים שהתפתחו. אולם, למרות מגוון השפות הרחב ניתן לסווג את השפות השונות לשלוש משפחות עיקריות – שפות נילוטיות המדוברות בעיקר על ידי השבטים בודי, קואגו, מורלה, מורסי. שפות אומוטיות המדוברות בעיקר על ידי השבטים ארי, באנה, דימה, האמר, ומאלה. שפות כושתיות המדוברות בעיקר על ידי השבטים ארבורה, ברילה, דסאנץ' וטסאמאי.

לאורך השנים שמרו הקבוצות על השפה השבטית, והתקשורת עם השבטים השכנים הייתה במקרים רבים כמעט בלתי אפשרית. לא פעם הובילה התקשורת הלקויה לאי הבנות, לחיכוכים ומריבות. קבוצות שדיברו בשפות דומות תקשרו ביניהם בצורה טובה יותר ויצרו קשרים בין שבטיים טובים יותר. תנאים אלה הובילו ליחסי מסחר משותפים, הבנה ועזרה הדדית אשר חיזקו את עוצמתו של השבט. עבור שבטים אלה שימש השוק המקומי שהתקיים פעם בשבוע, כמקום המפגש העיקרי אליו הגיעו הנשים והגברים בימי המסחר כדי למכור את מרכולתם.  

מסורת זו של מסחר בשוק המקומי מתקיימת גם כיום. פעם בשבוע נאספים בני השבטים במקום קבוע ומביאים למכירה מכל הבא ליד. בדרך כלל הנשים הן אלו שמוכרות את התוצרת המקומית. הן מביאות לשוק פירות, ירקות, דגנים, תבלינים ואביזרי קישוט. אך מעבר להיותו מקום למסחר, מהווה השוק מקום למפגש חברתי חשוב ולהחלפת מידע. בזמן המפגש החברתי בשוק בני השבטים מעדכנים האחד את השני בכל מה שקורה באזור. האם יש חתונה בקרוב, היכן יש כרי מרעה טובים עבור הבקר, מה מצב הגידולים החקלאיים, האם יש מחלה כלשהי באזור וכיוצא בזה. בנוסף לסחורה הססגונית ניתן לראות בשוק גם את התלבושות המיוחדות האופייניות לכל שבט. ביום השוק לובשות בנות השבטים את מיטב בגדי השבט המסורתיים, מתקשטות במחרוזות צבעוניות ומסדרות את השיער בדיוק על פי התסרוקת הייחודית המייצגת את מעמדן החברתי. בולטות במיוחד הן בנות שבט הבאנה והאמר אשר צובעות את גופן באבקת אוכר אדומה המשווה להן מראה אקזוטי מהפנט. ביקור בשוק מקומי הוא ללא ספק אחד מהדרכים המעניינות ביותר בהם ניתן לקבל הצצה אל אורח החיים השבטי. סיור רגלי בשוק, מפגש עם בני המקום וקניית מוצרים היא חוויה שלא כדאי להחמיצה.

הביקור בשבטים

ברוב המקרים טיול לדרום מתחיל עם הנחיתה בשדה התעופה הקטן של ג'ינקה, עיר המחוז שם מחכים למטיילים הרכבים. את הטיול בחלק הזה של אתיופיה מומלץ לבצע ברכבי שטח שבעזרתם ניתן להגיע אל השבטים המתגוררים הרחק מהאזורים המתויירים. אזור ג'ינקה הוא אזור הררי המצוי בשיפולי הרמה האתיופית ונהנה מכמות גשם המספקת נוף ירוק במיוחד ברוב ימות השנה. אזור זה מתאים במיוחד לגידולים חקלאיים שונים כדוגמת מטעי פרי, שדות דגנים, ומשק חי, ולכן באופן טבעי שבטים שבחרו להתיישב באזור זה הם שבטים שעוסקים בחקלאות.

בשל העובדה שקיימים במקום שבטים כה רבים עם מנהגים שונים ומסורות שונות, אני ממליץ לשלב בטיול ביקור במספר שבטים שבעיני הם המעניינים ביותר. השבטים הבולטים ביותר בהם כדאי לבקר הם שבט ההאמר, דסנאנץ', קונסו ושבט הדורזה. שבטים אלה שונים האחד מהשני בדרך מחייתם, בצורת המגורים, שונים בלבושם ובמנהגיהם. ביקור בשבטים אלה מספק למטיילים חוויה כוללת והיכרות מעמיקה עם צורת החיים של שבטי הדרום.

 

שיטות העיבוד החקלאי הנהוגות בשבטים השונים הם פועל יוצא של תנאי השטח המשתנים ומשטר האקלים המקומי. את הטיול כדאי להתחיל בביקור אצל שבט הארי (Ari). זהו השבט הגדול ביותר באזור נהר האומו. בני השבט עוסקים בחקלאות ואת רוב התוצרת החקלאית שתמצאו בשווקים באזור מגדלים בני הארי. במהלך הביקור בכפר ניתן לראות את הגידולים החקלאיים, את דרך החיים בכפר החקלאי ואת כלי העבודה הידניים אותם מכינים בעבודת נפחות במקום. הכפרים של בני הארי ממוקמים על הגבעות המוריקות של אזור ג'ינקה, מזרחית לשמורת הטבע מאגו. במרבית חודשי השנה נהנה המקום מגשמים עונתיים היורדים בעיקר בין מרץ לאוקטובר. בשל כך מגדלים בני הארי במשך כל ימות השנה גידולים חקלאיים שונים הנסמכים על מי הגשמים. עיקר התוצרת גדלה בשדות רחבים ובמטעים פוריים ומבוססת על תירס, סורגום, דגנים שונים, קפה, ופירות כגון פאפיה, בננה ומנגו. בני הארי מייצרים גם את הארקה, משקה האלכוהולי המשמש בטקסים ובחגיגות.

בשבט הקונסו (Konso) פיתחו עם השנים שיטת עיבוד חקלאי אחרת. אנשי הקונסו מתגוררים בגבעות הירוקות של רמת קונסו דרומית לאגם צ'אמו. אזור קונסו הוא רמה הררית, השוכנת בגובה של כ-2,000 מטרים מעל פני הים, שבה נבנו טרסות תחומות בחומות אבן, יישובים מבוצרים ומערכות שיתופיות לאספקת מים. המשקעים בקונסו יורדים באופן בלתי סדיר, בכמות גדולה ובפרקי זמן קצרים שיוצרים מטחים עזים הגורמים לשחיקת הקרקעות. בשל היותם חקלאים, בנו אנשי הקונסו את יישוביהם בראשי הגבעות תוך ניצול מורדותיהן לבניית טרסות המונעות את סחף הקרקעות ועוזרות באיסוף מי הגשמים המשמשים להשקיית השדות על בסיס שיתופי. בטרסות אלו מגדלים גידולים שונים כמו קפה, דוחן, תירס, שעועית, בננות, קנה-סוכר, פירות, תפוחי אדמה ובטטות.

לעומתם, שבט הדסנאץ' (Daasanach) המתגוררים לחופי נהר האומו, מעט צפונית לימת טורקנה הם השבט הדרומי ביותר מבין השבטים החיים בעמק האומו. כמות המשקעים השנתית היורדת המקום היא מועטה ביותר, והאזור צחיח למחצה ברוב ימות השנה. למרות זאת ניתן לראות שדות חקלאיים המניבים גידולים שונים סביב כפרי הדסנאץ'. פעמיים בשנה, בחודשים מרץ ואוקטובר יורדים משקעים מרובים בגבעות המזינות את אגן הניקוז של נהר האומו. משקעים אלה גורמים להצפות במורד הנהר, במקום מגורם של בני הדסאנץ'. כאשר הנהר עולה על גדותיו מסיתים בני השבט את מי ההצפות אל השדות ומשתמשים בהם להשקיית הגידולים החקלאיים. בשל העובדה שהצפות הנהר מתרחשות רק פעמיים בשנה, נסמכים בני הדסנאץ' לא רק על להחקלאות העונתית למחייתם, אלה גם על רעיית צאן ובקר. בנוסף לכך ובשל קירבתם הרבה לנהר פיתחו בני השבט מיומנות ייחודית של גילוף סירות קאנו מגזעי השיקמה. סירות אלה משמשות אותם לחציית הנהר, לשייט, ולדייג במורד הנהר.

שבטים אחרים החיים באזור דרום האומו, שמקום מגוריהם רחוק יותר מהנהר אינם עוסקים כלל בחקלאות אלה רק ברעיית בקר. שבטים אלה נסמכים למחייתם אך ורק על הצאן והבקר וממנו מפיקים את כל צרכם. בשל העובדה שכרי המרעה אינם זמינים לאורך כל השנה, אימצו לעצמם שבטים אלה אורך חיים של נוודים. הבולט ביותר מבין השבטים הללו הם שבט האמר. בני ההאמר (Hamer) הם קבוצה יחסית גדולה שמונה היום כחמישים אלף אנשים החיים בדרום מזרח מאגו, בקרבת העיירות טורמי ודימקה. חשיבות הבקר עבור כלכלת השבט היא מכרעת ולכן כל משפחה מטפחת בהקפדה את עדר הבקר שברשותה. ככל שעדר הבקר גדול יותר כך זוכה בעל העדר לגאווה ולמעמד גבוהה יותר. בני השבט גרים בבקתות הבנויות מענפי עצים, חימר וסכך כאשר במרכז המתחם מקבצים מספר משפחות קרובות את עדרי הבקר יחד. על רעיית הבקר אמונים הגברים הצעירים. הם אלה שרועים את הבקר ונודדים עימו באזור המחיה בעקבות כרי המרעה הפוריים.

ההופעה החיצונית גם היא מייחדת את בני המקום ושונה בין שבט אחד למשנהו.

נשות שבט הדסנאץ' (Daasanach) נוהגות לקשט את גופן בצבעי גוף, לענוד מחרוזות צבעוניות ולסרק את ראשן בתסרוקות מיוחדות המסמלות את מעמדה של האישה בשבט. על פי צורת השיער ניתן לדעת מי מהנשים נשואה, כמה ילדים יש לה ומי עדיין צעירה ורווקה. הנשים הנשואות מסדרות את שיערן בראסטות קטנות המשוכות לאחור ואילו הרווקות מסדרות את שיערן בראסטות המשוכות קדימה ולצדדים עם שביל באמצע לרוחב הקרקפת. על צווארן מונחות אינספור שרשראות צבעוניות, והנשים לובשות חצאיות עור שמעידות על מצבן המשפחתי. חצאית חושפת רגליים לרווקות, גזרה סגורה וצנועה יותר לנשואות. בני הדסנאץ', גברים ונשים כאחד, עדיין מסתובבים בכפר בחזה חשוף, דבר המעיד על ריחוקם היחסי מתרבות מערבית ורצון לשמר את אורח החיים השבטי.

גם נשות שבט האמר (Hamer) מתהדרות במראה ייחודי. הופעתם של נשות השבט כוללת קישוטי צמידים, שרשראות חרוזים צבעוניים, קישוט צוואר ייחודי לאישה נשואה ותסרוקת שיער ייחודית. כאשר אישה נישאת לגבר היא מקבלת ממנו את קישוט הצוואר העשוי עור. האישה הראשונה מקבלת קישוט דומה אך מובדל בכך שנוסף לו חלק מוארך המסמן את חשיבותה של האישה הראשונה. אלה הן מתנות הנישואין, המלמדות על עושרו של הבעל ועל נשותיו לענוד אותן כל ימי חייהן. הנשים הנשואות מאריכות את שיערן במעט ומושחות אותו במשחת אוכר אדומה ליצירת ראסטות עדינות המסודרות בצורת קסדה על ראשן. את משחת האוכר מורחות הנשים גם על גופן כדי להגן על עורן מפני נזקי השמש ולהפוך אותן צבעוניות ונחשקות יותר.

תסרוקת הגברים מעניינת לא פחות מזו של הנשים. גבר אשר הגיע לפרקו והשתתף בקרב חשוב, או לחלופין בהגנה על הכפר מפני אויב או חיית בר, מעטר את ראשו במעין כיפת חימר מעוצבת על הקרקפת, עליה מצוירים עיטורים שונים ובראשה נעוצה נוצת יען המסמלת את חשיבותו של הגבר.

אחד הדברים המעניינים בביקור בשבטים הוא מבנה הבתים המיוחד המאפיין כל קבוצה אתנית.

מבנה הכפרים של שבט הקונסו (Konso) מיוחד במינו. יישובי הקונסו בנויים אבן ומוקפים בחומות אבנים מסודרות במעגל מסביב לכל יישוב. חומות אלה שימשו בעבר כהגנה מפני התקפות של שבטים שכנים, כהגנה מפני חיות טרף וכחיץ היוצר הפרדה מפני שריפות בין אזורי המגורים, המרחב הקהילתי ושטחי הגידולים. כאשר היישוב הלך וגדל נבנו בתים חדשים מחוץ לחומות המקוריות וגם סביבם נבנו חומות הגנה חדשות. באופן זה ניתן להסיק שככל שביישוב ישנם חומות רבות יותר, כך הוא עתיק יותר. החומה הפנימית בכל יישוב היא המוקדמת ביותר, וברוב המקרים גם הגבוהה שבהן. גובהן המרבי של החומות מגיע לארבעה מטרים ועוביין עשוי להגיע כדי 2.5 מטרים. גם המתחמים המשפחתיים תחומים בגדרות עץ או אבן, וכל מתחם מיועד למגורים ולאחסון חיות המשק. חלק מהמבנים משמשים לשמירת עצי הסקה יבשים, חלקם כלולי תרנגולות וכמחסן תבואה וכיוצא בזה. מחוץ למתחמים המשפחתיים ישנם גם מספר מבנים קהילתיים הנקראים מורה (Mora).  מבנים אלה משמשים כמרכז למפגש חברתי, לעריכת טקסים ולמגורי הגברים הצעירים. באופן זה כאשר יש מקרה חירום בכפר אפשר במהירות רבה להזעיק לעזרה את הגברים המרוכזים במורה.

מכוון שבתי הקונסו בנויים אבן, מוקפים חומות וניצבים בראשי הגבעות לא ניתן להזיזם ממקום למקום. עבור בני הדסנאץ' (Daasanach) הזזת הבתים היא עניין של מה בכך. הבקתות של שבט הדסנאץ' בנויות מענפי עצים מסודרים במעגל, על הגג מכסה סכך ענפים וחלל אחד משמש את כל בני הבית. פתח הכניסה לבקתה נמוך מאוד ונדרש לזחול על ארבע כדי להיכנס למבנה.

באופן זה ניתן להגן על יושבי הבית מפני כניסה של חיות בר למבנה ובנוסף לשמור על פרטיות דיירי הבקתה. חלק מהבקתות בנויות כך שהענפים המרכיבים את קירות הבקתה מרווחים מאוד. בקתות אלה משמשות לשהייה במשך היום ושומרות על תחושה מאוררת ונעימה.

בקתות אחרות המשמשות לשהיית הלילה או לימים קרים, עטופות ביריעות בד ולוחות מתכת אשר שומרות על טמפרטורה אחידה בתוך המבנה. בשני המקרים, ניתן לקלות רבה לפרק את המבנה הארעי, לארוז את הענפים ויריעות העור ולשאת אותם אל עבר מיקום חדש אליו יבחרו בני השבט לעבור.

אך יותר מכל מעניינים הבתים של שבט הדורזה (Dorze). בני הדורזה מתגוררים במספר כפרים בגבעות שמעל ארבע-מינץ'. את שבט הדורזה מייחדים יותר מכל מבנה הבתים. בתי הכפר בנויים מענפי במבוק קשיחים הקשורים ביניהם בחבלים ויוצרים מבנה מוארך וגבוה. מעליהם, משמשים ככיסוי לקירות, יריעות שתי וערב עשויות מעלי צמח האנסט המיובשים. בראש הבית בנויים לרוב שני חלונות אוורור הנראות כמו אוזני פיל גדולות, ויחד עם פתח הכניסה הבולט מקבל הבית מראה המזכיר ראש של פיל.

פנים הבית מחולק לחללים המשמשים למטבח שבמרכזו מדורת בישול, חדר שינה, מכלאה לבקר וחלל אכסון שבו שומרים את המזון, כלי האוכל, וכדי השתייה.

בתים אלו יכולים להגיע לגובה של 12 מטר והחזיק מעמד יותר משישים שנה. באזור ההררי שבו חיים הדורזה נפוצות מאוד נמלי הטרמיטים, שנוהגות לכרסם עצים וצמחים יבשים ואף לפגוע בבסיס מבנה הבתים. כרסום הבתים ע"י הטרמיטים הוא הסיבה שבונים את בתים גבוהים, כך שעם הזמן כאשר מכרסמים הטרמיטים בבסיס המבנה נעשים הבתים יותר ויותר נמוכים ועדיין מאפשרים מגורים.

שמורות טבע ואגמים שורצי תנינים

לא רק שבטים פוגשים בטיול לדרום אתיופיה. חלק בלתי נפרד מהטיול לרוב כולל ביקור בשמורות הטבע ושייט באגמים הגדולים המצויים באזור. שמורת הטבע נאצ'י-סר (Nech-sar) היא דוגמה מצוינת לעושר החי והצומח המצוי באזור האגמים. השמורה הוכרזה בשנת 1974 על שטח של 514 קמ"ר, וכוללת בתוכה שטחי סוואנה בהם משוטטות זברות, אנטילופות בעלי כנף וטורפים שונים. קרוב יותר לשער השמורה מצויים קבוצת מעיינות המזינים אזור פורה של יער טרופי. היער מקבל את מימיו מרשת של ארבעים מעיינות צלולים להפליא הנובעים לרגלי המצוק.

את צמחיית היער מאפיינת חופת עצים ירוקי עד ביניהם עצי שקמה עתיקים, קורדיה אפריקנה ופיקוסים רחבי ידיים המספקים שפע של פירות לבעלי החיים.

בסיור רגלי ביער, ניתן לפגוש בלהקות בבונים מלקטות פירות, ענפים ירוקים ושורשים, קופי גונון ירוק העומדים על משמרתם בחצי הגובה, וקופי קלובוס לבנים-שחורים שמספרם פחת מאוד במאה ה 19 אז ניצודו בהמוניהם בשל פרוותם המיוחדת.

במרחק לא גדול מהשמורה שוכנים שני אגמים שגם בהם כדאי לבקר. אגם צ'אמו (Chamo) ואגם אבאייה (Abaya). אגם אבאיה, הוא אחד האגמים הגדולים באתיופיה הנמצא בגובה של 1268 מטר מעל פני הים. זהו אגם רדוד יחסית שמגיע בשיאו לעומק של 13 מטר. האגם מפורסם בצבעו האדום, תוצאה של תחמוצות ברזל שנסחפות במימי הנחלים המזינים את האגם.

סביב האגם יש שפע חיי הבר, צמחיית מים משגשגת, מינים רבים של דגים ועופות מים המקננים לגדות האגם.  אולם יותר מכל מפורסם האגם באוכלוסיית התנינים והיפופוטמים שמתגוררים במימיו.

תניני האגם, שנחשבים בין הגדולים בעולם, ניצודו בעבר בכמויות גדולות עד אשר מספרם הצטמצם מאוד. בשנים האחרונות הוקמה בסמוך לאגם חוות תנינים שמטרתה השבת התנינים לטבע והגדלת האוכלוסייה.

תמורות ושינויים

צורת החיים המיוחדת אותה אנו פוגשים בשבטי הדרום, מספקת חוויה עוצמתית במפגש עם הקבוצות האתניות אשר מתנהלות לפי מסורות שכמעט כבר לא קיימות בעולמנו. החקלאות המסורתית שלא השתנתה במשך מאות שנים, כלי העבודה הבנויים בעבודת יד, אופן המסחר בשווקים המקומיים וצורת הלבוש המיוחדת. כל אלה הם שריד חי וקיים המאפשר הצצה לתקופה אחרת. כמעט עולם מקביל וכל כך שונה מזה המוכר לנו בחברה המערבית.

אך כל זה לא יוכל להתקיים לעד. אתיופיה בשנות האלפיים עוברת תמורות ושינויים המשפיעים בצורה דרמטית על מארג החיים העדין המתקיים במקום. תאגידי ענק וחברות מסחריות שלרוב עומדות מאחוריהן מדינות ערב, חוכרות שטחים חקלאיים נרחבים בעמקים הפוריים של דרום המדינה. שטחים אלה משמשים לעיתים כאזורי מרעה עבור הצאן והבקר של השבטים. במקרים אחרים אלו הם השטחים החקלאיים עליהם מגדלים השבטים את מזונם היחידי ובמקרה הגרוע אלה הם שטחי המגורים עליהם בנויים הכפרים של בני השבט. ברוב המקרים השבטים נעמדים חסרי אונים אל מול המצב ונאלצים לעקור ממקום מחייתם ולחפש מקומות חדשים בהם תנאי המחייה קשים יותר.

אז לאן כדאי לטייל – צפון אתיופיה או דרום אתיופיה?

כשאני מדריך את הטיולים לאתיופיה אני משתדל לצייר את התמונה הכוללת של הצפון והדרום גם יחד ולכן הבחירה של טיול לצפון או לדרום היא אמנם העדפה אישית של כל מטייל אך בכל מקרה חלקי הפאזל נאספים לתמונה אחת שלמה בטיול שלא ישכח במהרה.

 

עודד אביעד – מדריך טיולים גאוגרפיים באתיופיה ומדינות מזרח אפריקה, המזרח הרחוק וטיולי שטח באירופה. מתמקד בטיולי טבע תוך דגש על החי והצומח, היסטוריה והתרבות המקומית.

 

למה לטייל באתיופיה עם בטרפליי?

בטרפליי טורס - טיולים מאורגנים - לוגו - עגול (קטן)
גלריית תמונות

גלריית תמונות

שירות לקוחות - בטרפליי טורס

לכל שאלה או התייעצות מוזמנים להיוועץ בנציגי השירות של בטרפליי טורס או במדריך הקבוצה.

המוקד הטלפוני עומד לרשותכם:

08-623-0333

– ראשון עד חמישי בין השעות 09:00-18:00
– שישי וערבי חג: 09:00-13:00

וואטסאפ 24/7 זמין גם באותו המספר: 08-623-0333 (יש לשמור כאיש קשר).

זמינים עבורכם

מעוניינ/ת שנציגנו יצרו קשר?

בכפוף לתקנון.

מעוניינ/ת שנציגנו יצרו קשר?

* שליחת הטופס כפופה לאישור התקנון.

עקבו אחרינו

בואו נשמור על קשר

היו הראשונים לשמוע ולהתעדכן על טיולים ויעדים חדשים